חדר רחצה / אלירן דיין

10.5.2001 ה'תשס"א

אֹפֶל עוֹטֵף אוֹתִי בַּעֲלַטְתּוֹ,

אֲנִי מְמָרֵק אוֹתוֹ עַד זוֹב דָּם.

הַחֶדֶר קָטָן וּמְאַיֵּם,

קִירוֹתָיו הַמִּתְקַלְּפִים

מֻכְתָּמִים בִּרְסִיסֵי נַפְשִׁי הַקְּרוּעָה.

הַזֶּרֶם גּוֹבֵר

וַאֲנִי מֵסִיר מֵעָלַי

אֶת צְרָחוֹת הַיּוֹם־יוֹם,

אֶת מַבְּטֵי הָאֶתְמוֹל,

אֶת בּוּשַׁת הַמָּחָר.

הַחֶדֶר אֵינוֹ מַרְפֶּה

וַאֲנִי כָּלוּא בּוֹ.

הוּא סוֹגֵר עָלַי,

אֵינִי רוֹצֶה לִהְיוֹת בּוֹ.

אַחֲרֵי הַשִּׁטָּפוֹן

יָדַי אֵינָן מֻכְתָּמוֹת עוֹד

וְרַגְלַי שׁוּב אֵינָן מְדַמְּמוֹת,

הָרֹאשׁ הַכָּאוּב חוֹשֵׁב עַתָּה בִּבְהִירוּת.

אֲנִי נָקִי לְמִשְׁעִי.

הַקִּירוֹת נָסִים מִפָּנַי.

פִּצְעֵי הַגּוּף הִגְלִידוּ זֶה מִכְּבָר,

אַךְ נַפְשִׁי הַמְּרֻסֶּקֶת

לָעַד תִּשָּׁאֵר בְּלִכְלוּכָהּ הַכָּעוּר.

בחזרה לעמוד כתיבה >>>